כשהמתיחות הביטחונית בעיצומה - אירחה מחלקת המשימות של התנועה הקיבוצית קבוצת משפחות פלסטיניות בבארי, בנתיב העשרה וביד מרדכי - מפגש של תקווה
צילום: בומה ענבר
"אז מה בעצם ההבדל בין הקיבוצים להתנחלויות?" חוזר ומתעקש מוחמד, תושב חלחול (עיר סמוכה לחברון), שהגיע לביקור יחד עם אשתו ושני ילדיו הצעירים. בבארי לא היה זמן לענות לו, אך כעת, ביד מרדכי, למרגלות פסל מרדכי אנילביץ' ומגדל המים ההרוס - מתאר שאולי סנקר, המזכיר, את סיפור הקמתו והישרדותו ההרואיות של הקיבוץ. למרות זאת לא נמצאה התשובה שמספקת את מוחמד: אלה וגם אלה מצטיירים בעיניו כהתנחלויות יהודיות בארץ אבותיו.
בסוף חודש אוגוסט פרסמה מחלקת המשימות בראשותו של גיל מושקוביץ (פלך) קריאה לקיבוצים לארח את שכניהם הערבים ברוח מנהג האושפיזין במהלך ימי חג הסוכות הממשמש ובא, והבטיחה לסייע בקשרים ובליווי לכל קיבוץ שירים את הכפפה. "בתוך כמה ימים חזרו אלינו מעל עשרה קיבוצים והביעו רצון לארח. שמחתי מאד וסייעתי במה שיכולתי", אומר מושקוביץ.
"פז רייזל, רכז החינוך של יד-מרדכי, ביקש גם הוא, בשם קיבוצו, לאמץ את הרעיון, אך טען באוזניי, בצדק, ששכניו הערבים נמצאים ברצועת עזה". משהתברר שבלוח הזמנים כמעט אין סיכוי להעביר קבוצה עזתית לביקור שכנים בישראל, החל מושקוביץ בארגון ביקור של קבוצת משפחות מהגדה המערבית. בשבת (3.10), ברבע לתשע בבוקר, כבר נמצאים המיניבוס ושני רכבי הליווי בצד הישראלי של מעבר מיתר, בדרכם לבארי. בשער הקיבוץ מקבלת ויויאן סילבר את פני הקבוצה ועולה על המיניבוס לסיור קצר, מודרך ורכוב, עם הסברים על חדר האוכל, החקלאות, הדפוס, החינוך המשותף והתקווה הקיבוצית לשלום.
הסיור מסתיים בפינת החי המקסימה, מפעל טיפוחיה של איילת גודארד עם ילדי הקיבוץ. דביר (12) ומיה (13), זורחות ונלהבות, מובילות את הקבוצה מכלוב לכלוב, מדיר לפינת ליטוף, ולא מוותרות על שום פרט כדי להסביר לאורחים הפלסטינים, ובעיקר לצעירים שבהם, מהו משק ילדים ומה חלקן במפעל החינוכי.
דקות ספורות אחרי הקבוצה, מגיע אל פינת החי גם בומה ענבר, וברכבו תמרה נבו ומוחמד (מוחי) אלפרא. "בלי בומה זה פשוט לא יכול היה לקרות", מסביר מושקוביץ. "גם איתן ברושי התערב לטובתנו ודאג שנטופל באופן חריג בסוגיית אישורי המעבר, אבל בומה פשוט פילס את כל הדרך להצלחה, תוך הפעלת כל קשריו הטובים והניסיון העצום שצבר בתחום ההומניטארי, בהעברת אנשים שאינם מהווים סכנה".
תמרה היא גננת ותיקה המתנדבת מדי שבת ללוות את מוחי, ילד עזתי בן שש השוהה כבר חמש שנים בבית החולים לילדים "ספרא" בתל השומר. הוא סובל ממחלה נדירה שחייבה את קטיעת ארבע גפיו כשהיה בן שנתיים. רק סבו נמצא אתו ביום יום, ותמרה עוזרת לו בשבתות, בהתנהלותו, אך בעיקר נאבקת יחד אתו למען רסיסים של נורמליות בילדותו.
קצת לפני 12:00 בצהריים נוחתת המשלחת ב"נתיב לשלום", פרויקט אמנותי צבעוני ומרשים על חומות המיגון הגבוהות המפרידות בין מושב נתיב-העשרה והרצועה. רוני קידר, חברת המושב, מחכה שם עם ציוד וחומרי יצירה, ומנחה את הקבוצה איך ואיפה להדביק חלקי קרמיקה, שבגבם הם מטמינים את משאלותיהם. אין טיפת צל. מדביקים, מצטלמים ליד הקיר ואצים בחזרה למיניבוס, אל האטרקציה של היום: חוף הים.
בחוף זיקים חברי הקבוצה מהגדה לא מבזבזים זמן. חלקם אף אינם פושטים את בגדיהם ופשוט רצים לרחוץ במי הים, שבשגרת חייהם אינם נגישים להם בשום צורה.
אין זמן. השיחה באנדרטה התארכה ונעשתה פוליטית, חברי הקיבוץ יגיעו עוד רגע למפגש המיוחל במועדון "פיטנגו", אבל פז מתעקש לעצור ולהראות לאורחים איך נראה גן ממוגן, איך נראית ילדוּת במרחק 2.5 ק"מ מהגבול עם חמאס. בכניסה למועדון פיטנגו מחכים בהתרגשות חברי יד-מרדכי וילדיו.
הם לוחצים את ידי האורחים ומברכים אותם. המבוגרים נכנסים פנימה ומתיישבים סביב שולחנות עגולים לקראת המפגש. הילדים מתחברים מיד ומשחקים בכדור על הדשא הגדול.
השיחות קולחות, מעניינות, וכצפוי, לא ממצות. על פי רוב, שולטים הייאוש ותליית האשמה במנהיגים ובממשלות. וויסאם סאדר, השותף הפלסטיני לארגון הביקור, כבר ויתר על מדינה פלסטינית: "בשביל מה אני צריך מדינה אם אין לי זכויות? מצדי עדיף שישראל תספח אותנו ותיתן לנו זכויות מלאות".
רכז המשימות הצעיר של התנועה לא מוכן לקבל את הייאוש כתוכנית פעולה: "עלינו להמשיך להיפגש, להתחזק ולחזק את הכוחות המתונים באזור", אומר מושקוביץ. "חשוב שנכיר את השטח, את הבעיות ואת האפשרויות השונות לפתרון. נכון שמחנה השלום מצוי במיעוט, אבל זה לא אומר שאיננו יכולים לפעול, לשכנע, לחנך ולהיאבק. אני קורא לכל קיבוץ או קבוצת חברים שמעוניינים לפעול בתחום, ליצור קשר כדי שנמשיך ליזום פעילויות ומפגשים".
כשהמתיחות הביטחונית בעיצומה - אירחה מחלקת המשימות של התנועה הקיבוצית קבוצת משפחות פלסטיניות בבארי, בנתיב העשרה וביד מרדכי - מפגש של תקווה
"אז מה בעצם ההבדל בין הקיבוצים להתנחלויות?" חוזר ומתעקש מוחמד, תושב חלחול (עיר סמוכה לחברון), שהגיע לביקור יחד עם אשתו ושני ילדיו הצעירים. בבארי לא היה זמן לענות לו, אך כעת, ביד מרדכי, למרגלות פסל מרדכי אנילביץ' ומגדל המים ההרוס - מתאר שאולי סנקר, המזכיר, את סיפור הקמתו והישרדותו ההרואיות של הקיבוץ. למרות זאת לא נמצאה התשובה שמספקת את מוחמד: אלה וגם אלה מצטיירים בעיניו כהתנחלויות יהודיות בארץ אבותיו.
בסוף חודש אוגוסט פרסמה מחלקת המשימות בראשותו של גיל מושקוביץ (פלך) קריאה לקיבוצים לארח את שכניהם הערבים ברוח מנהג האושפיזין במהלך ימי חג הסוכות הממשמש ובא, והבטיחה לסייע בקשרים ובליווי לכל קיבוץ שירים את הכפפה. "בתוך כמה ימים חזרו אלינו מעל עשרה קיבוצים והביעו רצון לארח. שמחתי מאד וסייעתי במה שיכולתי", אומר מושקוביץ.
"פז רייזל, רכז החינוך של יד-מרדכי, ביקש גם הוא, בשם קיבוצו, לאמץ את הרעיון, אך טען באוזניי, בצדק, ששכניו הערבים נמצאים ברצועת עזה". משהתברר שבלוח הזמנים כמעט אין סיכוי להעביר קבוצה עזתית לביקור שכנים בישראל, החל מושקוביץ בארגון ביקור של קבוצת משפחות מהגדה המערבית.
בשבת (3.10), ברבע לתשע בבוקר, כבר נמצאים המיניבוס ושני רכבי הליווי בצד הישראלי של מעבר מיתר, בדרכם לבארי. בשער הקיבוץ מקבלת ויויאן סילבר את פני הקבוצה ועולה על המיניבוס לסיור קצר, מודרך ורכוב, עם הסברים על חדר האוכל, החקלאות, הדפוס, החינוך המשותף והתקווה הקיבוצית לשלום.
הסיור מסתיים בפינת החי המקסימה, מפעל טיפוחיה של איילת גודארד עם ילדי הקיבוץ. דביר (12) ומיה (13), זורחות ונלהבות, מובילות את הקבוצה מכלוב לכלוב, מדיר לפינת ליטוף, ולא מוותרות על שום פרט כדי להסביר לאורחים הפלסטינים, ובעיקר לצעירים שבהם, מהו משק ילדים ומה חלקן במפעל החינוכי.
דקות ספורות אחרי הקבוצה, מגיע אל פינת החי גם בומה ענבר, וברכבו תמרה נבו ומוחמד (מוחי) אלפרא. "בלי בומה זה פשוט לא יכול היה לקרות", מסביר מושקוביץ. "גם איתן ברושי התערב לטובתנו ודאג שנטופל באופן חריג בסוגיית אישורי המעבר, אבל בומה פשוט פילס את כל הדרך להצלחה, תוך הפעלת כל קשריו הטובים והניסיון העצום שצבר בתחום ההומניטארי, בהעברת אנשים שאינם מהווים סכנה".
תמרה היא גננת ותיקה המתנדבת מדי שבת ללוות את מוחי, ילד עזתי בן שש השוהה כבר חמש שנים בבית החולים לילדים "ספרא" בתל השומר. הוא סובל ממחלה נדירה שחייבה את קטיעת ארבע גפיו כשהיה בן שנתיים. רק סבו נמצא אתו ביום יום, ותמרה עוזרת לו בשבתות, בהתנהלותו, אך בעיקר נאבקת יחד אתו למען רסיסים של נורמליות בילדותו.
קצת לפני 12:00 בצהריים נוחתת המשלחת ב"נתיב לשלום", פרויקט אמנותי צבעוני ומרשים על חומות המיגון הגבוהות המפרידות בין מושב נתיב-העשרה והרצועה. רוני קידר, חברת המושב, מחכה שם עם ציוד וחומרי יצירה, ומנחה את הקבוצה איך ואיפה להדביק חלקי קרמיקה, שבגבם הם מטמינים את משאלותיהם. אין טיפת צל. מדביקים, מצטלמים ליד הקיר ואצים בחזרה למיניבוס, אל האטרקציה של היום: חוף הים.
בחוף זיקים חברי הקבוצה מהגדה לא מבזבזים זמן. חלקם אף אינם פושטים את בגדיהם ופשוט רצים לרחוץ במי הים, שבשגרת חייהם אינם נגישים להם בשום צורה.
אין זמן. השיחה באנדרטה התארכה ונעשתה פוליטית, חברי הקיבוץ יגיעו עוד רגע למפגש המיוחל במועדון "פיטנגו", אבל פז מתעקש לעצור ולהראות לאורחים איך נראה גן ממוגן, איך נראית ילדוּת במרחק 2.5 ק"מ מהגבול עם חמאס. בכניסה למועדון פיטנגו מחכים בהתרגשות חברי יד-מרדכי וילדיו.
הם לוחצים את ידי האורחים ומברכים אותם. המבוגרים נכנסים פנימה ומתיישבים סביב שולחנות עגולים לקראת המפגש. הילדים מתחברים מיד ומשחקים בכדור על הדשא הגדול.
השיחות קולחות, מעניינות, וכצפוי, לא ממצות. על פי רוב, שולטים הייאוש ותליית האשמה במנהיגים ובממשלות. וויסאם סאדר, השותף הפלסטיני לארגון הביקור, כבר ויתר על מדינה פלסטינית: "בשביל מה אני צריך מדינה אם אין לי זכויות? מצדי עדיף שישראל תספח אותנו ותיתן לנו זכויות מלאות".
רכז המשימות הצעיר של התנועה לא מוכן לקבל את הייאוש כתוכנית פעולה: "עלינו להמשיך להיפגש,
להתחזק ולחזק את הכוחות המתונים באזור", אומר מושקוביץ. "חשוב שנכיר את השטח, את הבעיות ואת האפשרויות השונות לפתרון. נכון שמחנה השלום מצוי במיעוט, אבל זה לא אומר שאיננו יכולים לפעול, לשכנע, לחנך ולהיאבק. אני קורא לכל קיבוץ או קבוצת חברים שמעוניינים לפעול בתחום, ליצור קשר כדי שנמשיך ליזום פעילויות ומפגשים".
mynet קיבוץ > חדשות >
סוכות בקיבוצים: אושפיזין של דו-קיום
כשהמתיחות הביטחונית בעיצומה - אירחה מחלקת המשימות של התנועה הקיבוצית קבוצת משפחות פלסטיניות בבארי, בנתיב העשרה וביד מרדכי - מפגש של תקווה
"פז רייזל, רכז החינוך של יד-מרדכי, ביקש גם הוא, בשם קיבוצו, לאמץ את הרעיון, אך טען באוזניי, בצדק, ששכניו הערבים נמצאים ברצועת עזה". משהתברר שבלוח הזמנים כמעט אין סיכוי להעביר קבוצה עזתית לביקור שכנים בישראל, החל מושקוביץ בארגון ביקור של קבוצת משפחות מהגדה המערבית.
בשבת (3.10), ברבע לתשע בבוקר, כבר נמצאים המיניבוס ושני רכבי הליווי בצד הישראלי של מעבר מיתר, בדרכם לבארי. בשער הקיבוץ מקבלת ויויאן סילבר את פני הקבוצה ועולה על המיניבוס לסיור קצר, מודרך ורכוב, עם הסברים על חדר האוכל, החקלאות, הדפוס, החינוך המשותף והתקווה הקיבוצית לשלום.
הסיור מסתיים בפינת החי המקסימה, מפעל טיפוחיה של איילת גודארד עם ילדי הקיבוץ. דביר (12) ומיה (13), זורחות ונלהבות, מובילות את הקבוצה מכלוב לכלוב, מדיר לפינת ליטוף, ולא מוותרות על שום פרט כדי להסביר לאורחים הפלסטינים, ובעיקר לצעירים שבהם, מהו משק ילדים ומה חלקן במפעל החינוכי.
דקות ספורות אחרי הקבוצה, מגיע אל פינת החי גם בומה ענבר, וברכבו תמרה נבו ומוחמד (מוחי) אלפרא. "בלי בומה זה פשוט לא יכול היה לקרות", מסביר מושקוביץ. "גם איתן ברושי התערב לטובתנו ודאג שנטופל באופן חריג בסוגיית אישורי המעבר, אבל בומה פשוט פילס את כל הדרך להצלחה, תוך הפעלת כל קשריו הטובים והניסיון העצום שצבר בתחום ההומניטארי, בהעברת אנשים שאינם מהווים סכנה".
תמרה היא גננת ותיקה המתנדבת מדי שבת ללוות את מוחי, ילד עזתי בן שש השוהה כבר חמש שנים בבית החולים לילדים "ספרא" בתל השומר. הוא סובל ממחלה נדירה שחייבה את קטיעת ארבע גפיו כשהיה בן שנתיים. רק סבו נמצא אתו ביום יום, ותמרה עוזרת לו בשבתות, בהתנהלותו, אך בעיקר נאבקת יחד אתו למען רסיסים של נורמליות בילדותו.
קצת לפני 12:00 בצהריים נוחתת המשלחת ב"נתיב לשלום", פרויקט אמנותי צבעוני ומרשים על חומות המיגון הגבוהות המפרידות בין מושב נתיב-העשרה והרצועה. רוני קידר, חברת המושב, מחכה שם עם ציוד וחומרי יצירה, ומנחה את הקבוצה איך ואיפה להדביק חלקי קרמיקה, שבגבם הם מטמינים את משאלותיהם. אין טיפת צל. מדביקים, מצטלמים ליד הקיר ואצים בחזרה למיניבוס, אל האטרקציה של היום: חוף הים.
בחוף זיקים חברי הקבוצה מהגדה לא מבזבזים זמן. חלקם אף אינם פושטים את בגדיהם ופשוט רצים לרחוץ במי הים, שבשגרת חייהם אינם נגישים להם בשום צורה.
אין זמן. השיחה באנדרטה התארכה ונעשתה פוליטית, חברי הקיבוץ יגיעו עוד רגע למפגש המיוחל במועדון "פיטנגו", אבל פז מתעקש לעצור ולהראות לאורחים איך נראה גן ממוגן, איך נראית ילדוּת במרחק 2.5 ק"מ מהגבול עם חמאס. בכניסה למועדון פיטנגו מחכים בהתרגשות חברי יד-מרדכי וילדיו.
הם לוחצים את ידי האורחים ומברכים אותם. המבוגרים נכנסים פנימה ומתיישבים סביב שולחנות עגולים לקראת המפגש. הילדים מתחברים מיד ומשחקים בכדור על הדשא הגדול.
השיחות קולחות, מעניינות, וכצפוי, לא ממצות. על פי רוב, שולטים הייאוש ותליית האשמה במנהיגים ובממשלות. וויסאם סאדר, השותף הפלסטיני לארגון הביקור, כבר ויתר על מדינה פלסטינית: "בשביל מה אני צריך מדינה אם אין לי זכויות? מצדי עדיף שישראל תספח אותנו ותיתן לנו זכויות מלאות".
רכז המשימות הצעיר של התנועה לא מוכן לקבל את הייאוש כתוכנית פעולה: "עלינו להמשיך להיפגש,
להתחזק ולחזק את הכוחות המתונים באזור", אומר מושקוביץ. "חשוב שנכיר את השטח, את הבעיות ואת האפשרויות השונות לפתרון. נכון שמחנה השלום מצוי במיעוט, אבל זה לא אומר שאיננו יכולים לפעול, לשכנע, לחנך ולהיאבק. אני קורא לכל קיבוץ או קבוצת חברים שמעוניינים לפעול בתחום, ליצור קשר כדי שנמשיך ליזום פעילויות ומפגשים".
"אז מה בעצם ההבדל בין הקיבוצים להתנחלויות?" חוזר ומתעקש מוחמד, תושב חלחול (עיר סמוכה לחברון), שהגיע לביקור יחד עם אשתו ושני ילדיו הצעירים. בבארי לא היה זמן לענות לו, אך כעת, ביד מרדכי, למרגלות פסל מרדכי אנילביץ' ומגדל המים ההרוס - מתאר שאולי סנקר, המזכיר, את סיפור הקמתו והישרדותו ההרואיות של הקיבוץ. למרות זאת לא נמצאה התשובה שמספקת את מוחמד: אלה וגם אלה מצטיירים בעיניו כהתנחלויות יהודיות בארץ אבותיו.
בסוף חודש אוגוסט פרסמה מחלקת המשימות בראשותו של גיל מושקוביץ (פלך) קריאה לקיבוצים לארח את שכניהם הערבים ברוח מנהג האושפיזין במהלך ימי חג הסוכות הממשמש ובא, והבטיחה לסייע בקשרים ובליווי לכל קיבוץ שירים את הכפפה. "בתוך כמה ימים חזרו אלינו מעל עשרה קיבוצים והביעו רצון לארח. שמחתי מאד וסייעתי במה שיכולתי", אומר מושקוביץ.
"פז רייזל, רכז החינוך של יד-מרדכי, ביקש גם הוא, בשם קיבוצו, לאמץ את הרעיון, אך טען באוזניי, בצדק, ששכניו הערבים נמצאים ברצועת עזה". משהתברר שבלוח הזמנים כמעט אין סיכוי להעביר קבוצה עזתית לביקור שכנים בישראל, החל מושקוביץ בארגון ביקור של קבוצת משפחות מהגדה המערבית.
בשבת (3.10), ברבע לתשע בבוקר, כבר נמצאים המיניבוס ושני רכבי הליווי בצד הישראלי של מעבר מיתר, בדרכם לבארי. בשער הקיבוץ מקבלת ויויאן סילבר את פני הקבוצה ועולה על המיניבוס לסיור קצר, מודרך ורכוב, עם הסברים על חדר האוכל, החקלאות, הדפוס, החינוך המשותף והתקווה הקיבוצית לשלום.
הסיור מסתיים בפינת החי המקסימה, מפעל טיפוחיה של איילת גודארד עם ילדי הקיבוץ. דביר (12) ומיה (13), זורחות ונלהבות, מובילות את הקבוצה מכלוב לכלוב, מדיר לפינת ליטוף, ולא מוותרות על שום פרט כדי להסביר לאורחים הפלסטינים, ובעיקר לצעירים שבהם, מהו משק ילדים ומה חלקן במפעל החינוכי.
דקות ספורות אחרי הקבוצה, מגיע אל פינת החי גם בומה ענבר, וברכבו תמרה נבו ומוחמד (מוחי) אלפרא. "בלי בומה זה פשוט לא יכול היה לקרות", מסביר מושקוביץ. "גם איתן ברושי התערב לטובתנו ודאג שנטופל באופן חריג בסוגיית אישורי המעבר, אבל בומה פשוט פילס את כל הדרך להצלחה, תוך הפעלת כל קשריו הטובים והניסיון העצום שצבר בתחום ההומניטארי, בהעברת אנשים שאינם מהווים סכנה".
תמרה היא גננת ותיקה המתנדבת מדי שבת ללוות את מוחי, ילד עזתי בן שש השוהה כבר חמש שנים בבית החולים לילדים "ספרא" בתל השומר. הוא סובל ממחלה נדירה שחייבה את קטיעת ארבע גפיו כשהיה בן שנתיים. רק סבו נמצא אתו ביום יום, ותמרה עוזרת לו בשבתות, בהתנהלותו, אך בעיקר נאבקת יחד אתו למען רסיסים של נורמליות בילדותו.
קצת לפני 12:00 בצהריים נוחתת המשלחת ב"נתיב לשלום", פרויקט אמנותי צבעוני ומרשים על חומות המיגון הגבוהות המפרידות בין מושב נתיב-העשרה והרצועה. רוני קידר, חברת המושב, מחכה שם עם ציוד וחומרי יצירה, ומנחה את הקבוצה איך ואיפה להדביק חלקי קרמיקה, שבגבם הם מטמינים את משאלותיהם. אין טיפת צל. מדביקים, מצטלמים ליד הקיר ואצים בחזרה למיניבוס, אל האטרקציה של היום: חוף הים.
בחוף זיקים חברי הקבוצה מהגדה לא מבזבזים זמן. חלקם אף אינם פושטים את בגדיהם ופשוט רצים לרחוץ במי הים, שבשגרת חייהם אינם נגישים להם בשום צורה.
אין זמן. השיחה באנדרטה התארכה ונעשתה פוליטית, חברי הקיבוץ יגיעו עוד רגע למפגש המיוחל במועדון "פיטנגו", אבל פז מתעקש לעצור ולהראות לאורחים איך נראה גן ממוגן, איך נראית ילדוּת במרחק 2.5 ק"מ מהגבול עם חמאס. בכניסה למועדון פיטנגו מחכים בהתרגשות חברי יד-מרדכי וילדיו.
הם לוחצים את ידי האורחים ומברכים אותם. המבוגרים נכנסים פנימה ומתיישבים סביב שולחנות עגולים לקראת המפגש. הילדים מתחברים מיד ומשחקים בכדור על הדשא הגדול.
השיחות קולחות, מעניינות, וכצפוי, לא ממצות. על פי רוב, שולטים הייאוש ותליית האשמה במנהיגים ובממשלות. וויסאם סאדר, השותף הפלסטיני לארגון הביקור, כבר ויתר על מדינה פלסטינית: "בשביל מה אני צריך מדינה אם אין לי זכויות? מצדי עדיף שישראל תספח אותנו ותיתן לנו זכויות מלאות".
רכז המשימות הצעיר של התנועה לא מוכן לקבל את הייאוש כתוכנית פעולה: "עלינו להמשיך להיפגש,
להתחזק ולחזק את הכוחות המתונים באזור", אומר מושקוביץ. "חשוב שנכיר את השטח, את הבעיות ואת האפשרויות השונות לפתרון. נכון שמחנה השלום מצוי במיעוט, אבל זה לא אומר שאיננו יכולים לפעול, לשכנע, לחנך ולהיאבק. אני קורא לכל קיבוץ או קבוצת חברים שמעוניינים לפעול בתחום, ליצור קשר כדי שנמשיך ליזום פעילויות ומפגשים".